הרבה דברים נאמרו על המסיכות. הן לא נוחות, חם למות איתן, ואין מה לדבר על הבל הפה. אבל, הן גם נותנות כוחות על! יום אחד בעודי הולכת ברחוב עם כובע, משקפי שמש ומסיכה, זה הכה בי. אני דנידין, רואה ואינה נראית. חשבתי על הפעמים שפספסתי ברחוב אנשים שאני מכירה, וההיפך, ומיד חשבתי על חרדה חברתית.

פעמים רבות בעבודתי עם אנשים עם חרדה חברתית, האלטרנטיבה החזקה, אפילו משנת חיים, היא התובנה שלאנשים  לא מוכרים לא אכפת מהם כמו שהם חשבו. אני נוטה להעצים את זה בטיפול ולדבר על כך ש”לאף אחד לא אכפת” או “אתה לא מעניין אף אחד” (לא מדוייק, אך בק יסלח לי). כשהכוונה היא שאנשים שלא מכירים אותם עסוקים בענייניהם, ולא מקדישים תשומת לב רבה מדי למי שאינם מכירים.

תרגיל שעוזר לחדד את הנקודה היא “קריאת מחשבות” יחד לאנשים ברחוב. כלומר, לשער על מה יכול להיות שהם חושבים. בדרך כלל מטופלים מצליחים להעלות לא מעט מחשבות שלא קשורות אליהם. למשל: מחשבה על פגישה בעבודה,”איזה חום”, תשומת לב לשיר באוזניות, “כמה הלחם הזה עולה?”, “אני ממש מאחר”, מחשבה על דייט עתידי ועוד). קריאת מחשבות זו עוזרת להטמיע את הרעיון שהם לא כל כך מעניינים. (אם הנושא מעניין, אשמח להרחיב על עבודה קוגניטיבית וניסויים התנהגותיים בנושא).

חזרה לכוחות על. הבנו שאנחנו לא מעניינים כל כך אנשים רנדומאליים. אבל לפעמים קשה להעביר הבנה זו להתנהגות, והחרדה ממשיכה להיות עזה. וגם אם הצלחתי ליישם לגבי אנשים ברחוב, מה עם המוכר בסופר, השומר בכניסה ואנשים אחרים שאני רואה לעיתים תכופות אך אינם קרובים אלי? כאן המסיכה יכולה לקדם את הטיפול. אפשר לשווק את הרעיון למטופלים, לספר עד כמה המסיכה מקשה על זיהוי, ולראות אם יש להם דוגמאות לכך מחייהם. אפשר לעשות איתם חשיפות/ניסויים התנהגותיים. למשל ללכת ברחוב עם מסיכה ומשקפי שמש. לחזור שבוע אחרי שבוע לאותה מכולת ולראות אם יש סימנים שמזהים אתכם.

אחרי שהצלחתם לבסס הבנה לפיה המסיכה מקשה על זיהוי, הציגו את ההזדמנות: “בזכות האנונימיות שהמסיכה מקנה, יתכן מאוד ותוכל/י לעשות דברים שלא העזת לעשות בדרך כלל. נכון שזו התנהגות ביטחון, אך כזו שהעולם כפה עלינו. כרגע אין אפשרות אחרת לעשות חשיפות בלאו הכי, ועדיף להסתכל על כך כהזדמנות להתאמן במצבים מעוררי חרדה. כשהמסיכות יהיו נחלת העבר, כבר תצבור/תצברי פז”ם בהתנהגויות שאינך רגיל/ה עליהן, ואז נעבוד על לבצע אותן ללא מסיכה”.

לאחר מכן בנו יחד היררכיה בה כל פריט יכלול שני מספרים: עם ובלי מסיכה. מספר דוגמאות, כשהמספרים בסוגריים מייצגים עשייה עם מסיכה:

עמידה ממושכת ליד מדף בסופר, כשיש אנשים ליד. 60 (50)

החזרת מוצר במכולת שאיני הולך אליה בדרך כלל 70 (40)

הליכה באמצע הרחוב 45 (30)

אפשר לאתגר ולהוסיף משימות חשיפתיות יותר בטיבן. כלומר, לא רק מצבים יומיומיים, אלא מצבים מביכים בכוונה, או מצבים המתאימים לאנשים מוחצנים, בבחינת “קשה באימונים, קל בקרב”. כלומר, כדי שהמסקנות והכישורים שיבנו על ידי ההתמודדות עמם, יקלו על ההתמודדות עם מצבים חברתיים ביומיום. לדוגמא:

להחזיר 8 פריטים במכולת, אחרי שהעברתי 90 (80)

לשיר בקול קם ברחוב 80 (65)

להגיד הערה שמראה חוסר ידע מוחלט לגבי אקטואליה למוכר במכולת 50 (30)

בהצלחה