תחשבו על תפוח אדמה. ירק נהדר, ואפשר להכין אותו בכל כך הרבה צורות. כך שכל אחד ימצא את הצורה המתאימה לטעמו. צ’יפס, תפוחי אדמה מתובלים היטב בתנור, תפוח אדמה מוקרם עם שמנת. כולם תפוחי אדמה, ובכל זאת, יכול להיות שאדם אחד יאכל בתאווה צ’יפס ולא יתקרב לתפוד מבושל עם שמן זית ומלח, וההיפך.

מה פשר העניין הפתאומי בתפוחי אדמה? זה פחות או יותר הסיפור על היחס בין ACT לפרוטוקולים טיפוליים העוסקים בחשיפה ומניעת תגובה. בחשיפה המטרה היא להזמין את המחשבות המאיימות, תחושות הגוף הלא נעימות, או לבחור להתמודד בכוונה עם מצבים הקשים לאדם. ב-ACT לעומת זאת המטרה היא להיות עם המחשבות המאיימות, תחושות הגוף הלא נעימות, או לבחור להיות במצבים הקשים לאדם. בשני המקרים כמובן שהמטרה היא לא לעשות התנהגויות ביטחון או טקסים, כיוון שהם פוגעים בחשיפה/בלהיות עם.

כן. זה בדיוק אותו הדבר. אבל יחד עם זאת, ממש לא.

התוצאה הסופית היא אותה תוצאה. אומנם ב-ACT מדברים על כך שהמטרה אינה הפחתת הסימפטום אלא קבלה של התחושות והתנהלות לפי הערכים, וההפחתה היא תוצאת לוואי שיכולה או לא יכולה לקרות. אבל באמת, זאת התחסדות, מי היה הולך לטיפול כזה? ACT לא הייתה מצליחה אם היא לא הייתה מובילה לירידה בסימפטומים. גם חלקים נכבדים מהדרך דומים עד זהים, אבל הטרמינולוגיה והרוח שונות. וכאן חוזרים למטאפורת (ברוח ACT) תפוח האדמה. צ’יפס, תפוח אדמה צלוי בתנור או תפוח אדמה שלם ממולא בכל טוב? זה היינו הך מבחינתכם, או שיש לכם העדפה לצד זה או אחר?

ככה זה עובד גם אצל מטופלים. חלק מתחברים לרוח הבודהיסטית של ACT והעבודה מלמעלה למטה (מהערכים ואיך היית רוצה לחיות את חייך למטה, לביטויים ההתנהגותיים), ומוכנים לעשות דברים שלא היו מוכנים לעשות בפרוטוקול חשיפה ומניעת תגובה. אחרים אוהבים את הגישה המלחמתית והישירה של פרוטוקול e/rp (קיצור לחשיפה ומניעת תגובה). המשחקיות שיש בחלק מחשיפות ACT (סליחה, תרגילים לדיפוזיה מהמחשבות) תשעשע חלק מהמטופלים, ותהיה מביכה ולא נעימה לאחרים.

ניתן כבוד לטכניקה טיפולית נוספת: ניסוי התנהגותי. בטכניקה זו המטרה פעמים רבות היא לתכנן ניסוי בו תהיה בסיטואציה שאתה נמנע ממנה בדרך כלל, תוך כדי בחינת התוצאות בפועל, מול מה שהנחת שיהיה. כלומר, גם כאן הדרך היא התמודדות ושהות במצב לאורך זמן. כן, כמו ב-ACT וטיפול e/rp. אבל, הטרמינולוגיה שונה. האדם מוצג כמדען חוקר, האוסף מידע. אין כאן שיח על פעולה חוזרת, אלא על עשיית הדבר פעם אחת. לא פעם מטופלים שתגובתם הייתה פחות או יותר “השתגעת??” (אבל בצורה מנומסת יותר) כשהצעתי להם חשיפה, הסכימו בשמחה וללא היסוס, כשהצעתתי להם את אותו הדבר בדיוק, אך בצורת ניסוי התנהגותי. המחשבה שאתה רק בודק את המצב, אינך מתחייב לדבר, יכולה להיות משחררת, גם אם כשבוחנים זאת בצורה רציונאלית – אתה עדיין מתמודד עם המצב המאיים.

השורה התחתונה היא שכדאי להכיר את כל הגישות. כמובן שלא סקרתי את כל הגישות הקיימות אלא התייחסתי לגישות ההתנהגותיות המרכזיות הרווחות בטיפול בהפרעות חרדה והפרעות טורדניות כפייתיות. אפשר כמובן להרחיב את היריעה לטכניקות וגישות נוספות (למשל אקטיבציה התנהגותית בדיכאון), מוזמנים לעשות זאת, כל אחד בתחום שהוא עוסק בו. בחרו את הגישה שאתם מרגישים איתה בנוח והעמיקו בה, אך הכירו גם את האחרות ברמה מספקת. הכירו את הרציונאל התיאורטי וטכניקות שונות. דעו לעשות מיינדפולנס, דיפוזיה מהמחשבות, חשיפה וניסוי התנהגותי. בחרו להתחיל את הטיפול בדרך שמתאימה להפרעה עמה שהמטופל סובל ממנה, ושאתם מרגישים איתה בנוח, אלא אם יש לכם סיבה להניח מראש שהמטופל יעדיף דרך אחרת. כשהדבר מתאים ויכול לקדם את הטיפול, שלבו גם גישות אחרות. למשל, גם אם הגישה המרכזית היא חשיפה ומניעת תגובה, בהחלט יכול להיות ששילוב חלקים של ACT יוכלו לקדם את הטיפול, או לסייע לקבל חלקים רזידואליים של ההפרעה שנותרו. במידת הצורך אל תחששו לעשות שיפט לדרך אחרת. זכרו, Potayo, potahto, מה שחשוב זה איזו צורת הגשה מתאימה למטופל.

למעוניינים להעמיק, מציעה לקרוא את מאמרו של grayson העוסק בטיפול e/rp לעומת ACT ב-OCD. המאמר מסביר בצורה ברורה וטובה, לדעתי, על טיפול ACT ו-e/rp ב-OCD, תוך דגש להשוואה ובחינת השונה והדומה. מלבד זאת, הוא מסביר את הסכנה שהוא רואה בריצה ל- ACT כשיטת טיפול בלעדית המתאימה לכל מטופל, מבלי לחשוב על ההתאמה למטופל, ומבלי להכיר את הבסיס, ואת הדומה בטיפול בחשיפה ומניעת תגובה. המאמר עוסק אומנם ב-OCD, אך אני חושבת שהוא תקף גם לגבי הפרעות נוספות.

אהבתם? מוזמנים לפרגן בלייק.
להדרכה או טיפול CBT צרו קשר:
yaellevk@gmail.com
053-4213111 אם איני זמינה טלפונית, נא לשלוח וואטסאפ או SMS