אנדרי אומנסקי, פסיכולוג קליני, בי”ח העמק, שואל: איזו טכניקת response prevention יכולה לסייע לאדם שלא מצליח להפסיק טקס של סדר וניקיון.

מניעת תגובה היא הימנעות מעשיית טקס. כלומר, במצב המתואר ההגדרה לא מתאימה, האדם כבר נמצא בעיצומו של טקס. חשוב להבין על מה בעצם אתם מדברים, ולקבוע יחד משימה ברורה ומובנית, כשהמטופל יודע בדיוק מה עליו (לא) לעשות, ומה אפשר “לספור” כהצלחה.

אין הגדרה פורמאלית כזו ככל הידוע לי, אך הייתי מחלקת מניעת תגובה לשלוש:

1. מניעת תגובה מלאה
   המטופל נמנע לחלוטין מעשיית טקסים מסוימים כפי שסוכם. רצוי להחליט על זמנים או טקסים ספציפיים. למשל להימנע מעשיית טקסים בזמן ההתארגנות בבוקר, להימנע משעה 9-11, להימנע מבדיקת הדלת עם היציאה מהבית.

2. דחיית הטקס
   המטפל והמטופל מסכמים על פרק זמן מינימאלי בו המטופל נמנע מלעשות את הטקס כשהדחף עולה. במידה והצליח לעמוד בזמן, הוא יכול להחליט אם לבצע את הטקס או לדחות שוב.

3. מניעת תגובה חלקית – צמצום הטקס או פגיעה בו
   במניעת תגובה מסוג זה המטופל מסכים לוותר על חלקים מסוימים בטקס, לקצר אותו או לבצע אותו בצורה “לא מושלמת”. למשל:  לסדר את החדר אך להשאיר את המצעים סתורים, להגביל את זמן שטיפת הידיים, להתחיל את המקלחת בשטיפת הבטן ורק אז לעבור לראש.

ההחלטה איזו מניעת תגובה לעשות תלויה גם במטופל וגם בסוג הטקס. יש טקסים שלא ניתן לדחות אותם, למשל כשאני צריך לשלוח מייל במהירות, דחיית הבדיקות תעכב אותי ותפגע בעבודתי, ולכן דחייה אינה רלוונטית. בטקסים ארוכים ומורכבים מניעת תגובה מוחלטת תהיה לא אפשרית למרבית האנשים, וצמצום הטקס בצורה הדרגתית יהיה מאפשר יותר. לדוגמא, מרבית האנשים שמקיימים טקס בדיקה ממושך עם היציאה מהבית ימצאו כי הורדת חלקים מהטקס (למשל צמצום חזרות הביתה לצורך בדיקה) אפשרית יותר עבורם מהימנעות מוחלטת ממנו. מצד שני, יש אנשים שנשאבים לתוך הטקס כשהם מתחילים בו ומאבדים כל יכולת להפעיל שליטה. עבורם, דווקא הימנעות מוחלטת מהטקס יכולה להצליח, בעוד שצמצומו יוביל למאבק עקר ומתסכל. גם הסגנון האישיותי חשוב. למשל, יש אנשים שההדרגתיות שבדחיית טקסים מתאימה להם, וויתור מוחלט על הטקס יהיה overwhelming עבורם. מנגד, יש אנשים שהצורך לנטר ולשים לב לזמן מעיק עליהם ודווקא מגביר את המודעות לטקסים ואת הרצון לבצעם, וויתור מוחלט בפעמים שהם בוחרים להתנגד יהיה קל יותר עבורם.

הגדרה מדויקת שנעשית יחד עם המטופל, תוך חשיבה משותפת על טיב הטקס והסגנון האישיותי של האדם יכולה להגביר את סיכויי ההצלחה של מניעת התגובה. ההגדרה המדויקת מסייעת גם באיסוף אינפורמציה, ומאפשרת לעשות מודיפיקציה של מניעת התגובה בהתאם למידע שנאסף.

במקרה המתואר, במידה וסוכם על הימנעות מוחלטת מניקיון והדבר לא צלח, הייתי בוחנת אופציה לצמצום הטקס. ראשית כדאי לפרוט את הטקס לפרוטות: באיזה חומרים הוא מנקה, מה הכמויות, כמה זמן הוא מקדיש לכל פעולה וכן הלאה. לדוגמא, לא להסתפק בכך שמנקה חדר במשך שעה, אלא לבדוק ממה מורכבת השעה. לאחר מכן לבדוק על איזה חלקים הוא מוכן לוותר, למשל האם הוא מוכן לוותר על הזזת המיטה בחדר, לצמצם את הזמן שהוא מקדיש לניקוי האבק וכן הלאה. במידה וההיפך נכון – סוכם על צמצום הטקס והוא אינו מצליח בכך, הרזולוציה מאפשרת לבדוק באיזה חלקים הוא מתקשה ולעבוד ספציפית עליהם. לחילופין, יתכן והמסקנה תהיה כי ויתור מוחלט על הטקס תהיה אסטרטגיה שתתאים לו יותר.

גם אם הגדרתם את מניעת התגובה בצורה אחרת, המתאימה יותר למטופל, יתכן והוא לא יצליח לבצע אותה. קיימים גורמים רבים נוספים שיכולים לפגוע בסיכויים שהמטופל יבצע מניעת תגובה. הגורמים יכולים להיות קשורים ל-compliance עם שיעורי בית בכלל, או ספציפית לחשיפה או מניעת תגובה. עסקתי בנושא בפוסטים אחרים, מוזמנים לקרוא עוד בנושא: עמדת המטפל לגבי שיעורי בית

מתעניינים בטיפול CBT?  צרו קשר:
yaellevk@gmail.com
053-4213111 אם איני זמינה טלפונית, נא לשלוח וואטסאפ או SMS