טיפול CBT

חשיפה? לא בכל מחיר

קבלה עצמית

כמטפלים, ומטפלי CBT בפרט, יש לנו אג’נדה ברורה: אנחנו רוצים שהאדם ישנה את דרכיו. בטיפול התנהגותי פעמים רבות המטרה היא לשפר את התפקוד ולמזער הימנעויות. הימנעות היא כמעט מילת גנאי עבור מטפלים התנהגותיים, ונראה שברור שאם יש הימנעות, צריך להדביר אותה. אבל האם גישה זו נכונה? פעמים רבות מטופלים מתנגדים לחשיפה מסוימת או לחשיפות בכלל, האם הם צודקים וכדאי ללכת איתם, או שזו הפתלוגיה שאנחנו רוצים לשנות וכדאי להתעקש?

לטעמי אין תשובה גורפת שנכונה לכולם. חשוב לבחון יחד עם המטופל את מניעיו וצרכיו. קל מאוד להיות נוקשה יתר על המידה ולשאוף לצמצם כל הימנעות כיוון שהיא הימנעות. אולם לא תמיד הדבר הכרחי. חשוב לזכור שהתמודדות עם הימנעות דורשת השקעת משאבים רבים ולרוב אינה נעימה. אם בקצה ההתמודדות מחכה למטופל פרס משמעותי בדמות שיפור באיכות חייו, הפחתת חרדה או השגת מטרות קונקרטיות שונות, כדאי לסייע לו להתמודד למרות הקושי. אם לא יהיה שיפור משמעותי, או לא בתחום שחשוב למטופל, והוא אינו מעוניין להשקיע את המאמץ – למה לעשות זאת?

לרבים מאיתנו יש הימנעויות שונות, ואיננו רוצים בהכרח לשנות אותן. קחו רגע לחשוב אם יש לכם הימנעות כזו, ואיך הייתם מרגישים אם הייתם הולכים לטיפול, והמטפל היה מדרבן אתכם לעבוד עליה, כשאינכם מעוניינים בכך. אני חושבת שכמטפלים חובה עלינו להקשיב למטופל ולקחת בחשבון את דבריו, ולא לנקוט ב”ייקוב הדין את ההר”. אם המטופל עובד יפה בתחומים אחרים, מצמצם הימנעויות, והדבר הספציפי שאינו רוצה לעבוד עליו אינו מהותי לטיפול, הייתי שוקלת בחיוב לעשות כרצונו.

שיקול נוסף נגד חשיפות הוא שלעיתים, ההימנעות היא חלק מההעדפות של האדם, או מאותו מבנה מסתורי הנקרא אישיות. אז, החשיפה יכולה להיות חתירה כנגד האותנטיות של האדם, וחלק מתפקידנו כמטפלים יכול להיות לתת תיקוף לרצונותיו האמיתייים ולאפשר לו להימנע. אם הוא מעלה את הנושא, חשוב לבחון ולראות שאכן המניע הוא אותנטי ולא מתוך חרדה או קושי. גם אם הוא לא מעלה את הנושא, אפשר לבדוק זאת איתו. כיום אני מעלה לפעמים בפני מטופלים את האפשרות שהם פשוט לא אוהבים ללכת לפאב (ראו דוגמא בהמשך)/לעמוד בפני קהל/להתעמל בקבוצה וכן הלאה. כשאנשים מתמודדים עם הפרעות חרדה, יש להם ולאחרים נטייה להגדיר אותם לפי הפחד וההימנעות, ושיח על האישיות וההעדפות פותח לעיתים כיוון שונה לגמרי בתפיסה העצמית.

מצד שני, לא כדאי ללכת לצד השני ולוותר בקלות. כתבתי קודם לכן “לשקול בחיוב” את דברי המטופל ולא “לפעול כפי שהוא רוצה”, כיוון שישלא מעט מקרים בהם כדאי להיזהר מויתור מהיר מדי, למשל: כשיש דפוס הימנעותי כולל.כשההימנעות פוגעת בתחומים החשובים לאדם (למשל הימנעות מדיבור בפני קבוצה קטנה, המונע קידום בעבודה). בהימנעות שאינה מהותית כשלעצמה, אך התמודדות עמה יכולה לפתוח אפיקים חדשים לאדם או לשנות את דימויו העצמי. כאן תפקידנו הוא להיות המבוגר האחראי ולהתעקש על הנושא, גם אם אין הסכמה מוחלטת. כמובן,נעשה זאת אם אנו מעריכים שכוחות המטופל מאפשרים לו להתמודד, ושהרווח מצדיק את המאמץ, ותוך נתינת הסבר מעמיק.

ועכשיו, לדוגמאות.

מתי כדאי לשקול לוותר על החשיפה

כשהמניע המרכזי להימנעות הוא העדפה אישיותית
דניאל הגיע לטיפול בשל קושי בדייטים. הטיפול הסתיים בהצלחה, הוא הצליח להתמודד בצורה טובה יותר והחל בקשר זוגי. דניאל יצר איתי קשר במייל מספר שנים לאחר הטיפול, הוא עדכן שהוא מרגיש טוב, וינשא בעוד מספר חודשים לבת הזוג שהכיר במהלך הטיפול. הוא סיפר שחשב על כך רבות לאחר סיום הטיפול, והגיע למסקנה שהוא אדם מופנם, ושאינו נהנה מיציאה לפאבים. לא בשל הימנעות, אלא עניין של אישיות והעדפה. במהלך הטיפול אחת המטרות שדניאל הציב הייתה לצאת לפאבים (גם כדי לפתח שיחה עם נשים, וגם כיוון שחבריו הרבו לצאת לפאבים). דניאל תיאר כי ההבנה שאינו אוהב ללכת לפאבים בכך הקלה עליו. הוא לא ראה עצמו יותר כנמנע בשל חרדה, אלא קיבל זאת כחלק מאישיותו, בדיוק כפי שאינו מעוניין לעשות סקי מים או להכין עוגות. מהרגע שהגדיר זאת כך, ולא ראה עצמו מחויב להשקיע משאבים בהתמודדות עם הבעיה, הוא הרגיש הקלה. דניאל תיאר כי חייו שלמים ומלאים והוא מרוצה מהם, ואינו חש כל בעיה עם הנושא.

כשאין טעם להתעקש על הנושא
לאון מתמודד עם התקפי חרדה, אגורפוביה וקלסטרופוביה. הוא עשה עבודה יפה על הנושא, ההתקפים כבר אינם מנהלים אותו, והוא מצליח ללכת למקומות שנמנע מהם בעבר, ואף ליהנות. אבל הוא עדיין לא מוכן להשתמש במעליות. לאון גר מזה מספר שנים במדינה אחרת. המעליות בסביבתו ישנות, תא המעלית קטן מאוד והן נתקעות בתדירות גבוהה מכפי שאנחנו רגילים בארץ. לאון אומר שלא מפריע לו לעלות ברגל כמה קומות, והדבר אפילו תורם לכושר. רמת החרדה שהוא מרגיש כשהוא מדמיין כניסה למעלית היא 8, והוא מניח שהיא תהיה כמעט 10 אם יאלץ לעשות זאת בפועל. אם היה מדובר בשאלת חיים ומוות, למשל MRI דחוף, בהחלט יתכן שהיינו עובדים על הנושא למרות הקושי. אבל בתנאים הקיימים, ובהתחשב בהישגים שלאון השיג בטיפול, החלטתי שאין טעם להתעקש ולעבוד על הנושא.

מתי לא כדאי לוותר על חשיפה

כשהחיים רצופים בהימנעויות קטנות
שלי הגיעה לטיפול בשל OCD ו-OCPD. ההפרעות הופיעו כמעט בכל פעולה יומיומיות, ופגעו קשות בתפקודה. הייתה בינינו הסכמה עקרונית על מטרת הטיפול -הפחתת הכפייתיות. אולם, בכל פעם שהגענו לפרקטיקה, היא הסבירה מדוע לא כדאי לעבוד על הנושא. אפשר לחסוך כמה דקות אם תקרא בצורה פחות יסודית. אבל… היא מסתכנת בכך שלא תבין את שקוראת בצורה נכונה, וחוץ מזה, היא גם נהנית מהעמקה. אז מה הנזק בלהקדיש עוד מספר דקות? נכון שלוקח לה לא מעט זמן לארגן את הניירת, אבל זה כדי לחסוך זמן וטעויות עתידיות. שווה להשקיע כמה דקות בשביל זה. וכן הלאה וכן הלאה.

כשההתמודדות יכולה לפתוח אפיקים חדשים, ללמד כלל
אשתף בטיפול האישי שלי בחרדה חברתית (בתודה לד”ר יפתח יובל). כשיפתח רצה שאלך לבית קפה לבד, התמרדתי. החרדה הייתה גבוהה, ולא הבנתי למה זה טוב: אני לא רוצה לשבת לבד בבתי קפה בכל מקרה. אבל הוא הטיל את מלוא כובד משקלו לנושא, אז עשיתי. זה היה סיוט, הרגשתי חרדה עזה, יחד עם כאבי ראש, ובפעם קסומה אחת אף הקאה (כי פסיכוסומטיקה זה הדבר). אבל התמדתי. באותו זמן עשיתי חלק מההכשרה המקצועית במקום שלא אהבתי. החלטתי לעשות את החשיפה בשעה פנויה. במקום להישאר בבניין המדכא, או לחפש נואשות חברת אנשים שאין לי הרבה מהמשותף עמם, יצאתי לבד לקפה. ופתאום זה היה נחמד. במקום לחכות שהזמן יעבור במקום שאני לא אוהבת, קראתי עיתון בסביבה נחמדה ונהניתי מהפוגה שקטה ונעימה עם עצמי. אחרי זה התחלתי להבין את הקטע: אני יכולה להיות במקומות ציבוריים לבד, וזה בסדר. אפשר ללכת לכנס מקצועי לבד, להצטרף באיחור לקבוצת אנשים, להיכנס למקום ולחכות לחברה במקום לחכות על ספסל בחוץ, ועוד, ועוד. עכשיו רק תנו לי לשבת לבד בבית קפה ואהיה מאושרת, ומי שיעזור לי להבין איך מוצאים זמן לזה יקבל חשיפה חינם 🙂

אהבתם? מוזמנים לפרגן בלייק.
לשאלות או הצעות השאירו פרטים או צרו קשר טלפוני:

יעל לב 053-4213111

לימור קיקין 054-7211814 

אם אין מענה נא לשלוח הודעת SMS.

שם

דואר אלקטרוני

טלפון

תוכן ההודעה

Call Now Button