עשייה לא מספקת של משימות הטיפול היא אחד הקשיים הנפוצים בטיפולי CBT. פעמים רבות אנחנו שמים את האחריות אצל המטופל. הוא לא עושה את השיעורים, הוא דחיין, זה נובע מקשיים אחרים שהוא מתמודד עמם וכן הלאה. אולם, האופן בו אנו מתייחסים לנושא הוא פקטור חשוב בהיענות למשימות הטיפול, ולכן, חשוב לבחון זאת קודם כל. ההתנהלות שלנו בפועל היא החשובה, ולא העמדה המוצהרת. למשל, אני יכול להסביר את חשיבות שיעורי הבית בתחילת הטיפול, אך כיוון שאיני עובר בצורה מסודרת על השיעורים מדי פגישה, המטופל למד שאני לא מתייחס לנושא ברצינות, והיחס שלו עלול להשתנות בהתאם.
בעבר כתבתי על עמדות המטפל לגבי שיעורי הבית. בפוסט הנוכחי אתן מספר הנחיות התנהגותיות שמנסיוני, יכולות להגביר את ההענות. מוזמנים להגיב לפוסט ולהוסיף הצעות משלכם!
1. מחברת. בקשו מהמטופל לקנות מחברת או קלסר כבר בפגישה הראשונה או תנו לו מחברת. כשאתם נותנים אותם, בקשו מהמטופל להוציא את המחברת, והכתיבו אותם. כתבתי מחברת, אך אצל מטופלים רבים מחברת היא כבר לא רלוונטית, והכתיבה תתבצע בסלולרי או במחשב. יש משהו סמלי ומנכיח את הטיפול לטעמי במחברת, אך זו רק דעה אישית. אם המטופל מעדיף לתעד באופן אלקטרוני, זה בהחלט אפשרי. חשוב רק לוודא שזה לא יעשה כלאחר יד, אלא שישמור את הקובץ במקום מובחן, ושאכן יחזור אליו. מנסיוני, הערה שנכתבת כלאחר יד בנייד יכולה להצטרף לאוסף עליז וצבעוני של פתקים שאיש לא יסתכל בהם לעולם.
במידה והדיווח אינו מתבצע במיילים אלא בפגישות עצמן, בקשו לתעד במחברת (או באמצעי האחר שסיכמתם עליו). במידה ועליו למלא טפסים, בקשו שידביק אותם במחברת, יתקיים בקלסר או ישמור בתיקיה נפרדת. הדקדקנות נראית אולי מיותרת, אבל העיסוק בפרטי הפרטים מעביר את המסר – מדובר כאן בנושא חשוב מספיק כדי להיכנס לדקויות.
2. כתבו גם אתם את השיעורים. אולי זה לא נראה כך באותו רגע, אבל אתם יכולים לשכוח מה השיעורים שנתתם, בפרט אם אתם עובדים עם כמה מטופלים ב-CBT. כתבו אותם בזמן שהמטופל כותב, גם על מנת לזכור, וגם כדי להוות מודלינג. לא די בכתיבה, שימו לב שהשיעורים יהיו נגישים לכם, כך שתוכלו לעבור עליהם יחד עם המטופל בצורה מסודרת בפגישה הבאה.
סייג חשוב, האחריות על שיעורי הבית היא על המטופל, וחשוב להבהיר לו את זה. הוא נמצא בטיפול אחד, ואתם מנהלים טיפולים רבים. אם אתם לא אנשים סופר מאורגנים שאוהבים אקסלים אהבת נפש, קשה, ולעיתים קרוב לבלתי אפשרי, לנהל את השיעורים של כולם. חשוב שיבין שהאחריות היא עליו, וכי אין לכם אפשרות להיות הגורם הראשי שמנהל את שיעורי הבית. עם זאת, כתבו ותעדו בכל זאת, כדי שאם תגלו ששיעורי הבית הוא נושא בעייתי אצל אותו מטופל, תוכלו לשלוף את התיעודים ולעשות בהם שימוש. אם המטופל מדווח בתחילת כל פגישה על השיעורים מעצמו או בתגובה לשאלה – אשריכם, והתיעוד יהיה גיבוי בלבד.
3. תנו את השיעורים באופן מסודר. הקדישו זמן מסודר בסוף כל פגישה לתת את השיעורים, וודאו שהמטופל כותב אותם. גם אם נתתם חלק מהשיעורים במהלך הפגישה, חזרו אליהם בסוף. במידה והשיעורים מחייבים שימוש בטפסים, עברו עליהם יחד עם המטופל. בכל מקרה, וודאו שהבין בדיוק מה מצופה ממנו, וענו על שאלות. אם יש הסתייגויות, הקדישו להן זמן, ובמידת הצורך שנו את התכנון בהתאם (למשל, מודיפיקציה של החשיפה, דחיית חלק מהמשימות לפעם הבאה, או הכנת טבלה במקום טבלה קיימת שהמטופל מוצא כמסורבלת או לא עונה לצרכיו).
4. בדקו את שיעורי הבית באופן מסודר. התחילו כל פגישה בבדיקת שיעורי הבית. אל תסתפקו בדיווח כללי, אלא בדקו לפרטי פרטים מה בדיוק היה. אל תוותרו על חלק זה גם אם המטופל שולח דיווחים במייל באופן סדיר. גם אם אתם יודעים מה היה, שאלו אותו איך הביצוע היה עבורו, מה היו הנקודות הקשות והקלות יותר, מה למד מהמשימות וכן הלאה. פעמים רבות בשיחה עולה מידע שאינו עולה בדיווח חד צדדי.
5. לא עשה? בדקו מה קרה. אם המטופל לא ביצע את השיעורים או ביצע באופן חלקי, אל תסתפקו באמירה שישתדל יותר בפעם הבאה. בדקו מה הקשה עליו, ומה יכול לסייע לו. במשימות הטיפול המטופלים מתבקשים פעמים רבות לעשות דברים שאינם נעימים להם, ובנוסף, השיעורים דורשים זמן, דבר שאינו תמיד מצוי בשפע. קל מאוד למצוא סיבות לא לעשות את השיעורים, או פשוט לשכוח מהם. ידיעה שכל פגישה נפתחת בבירור מדוקדק שמה משקל נגד חשוב אל מול כל הסיבות הטובות לא לעשות. במילים אחרות, היו יותר מעיקים מהצורך לעשות את השיעורים…
מלבד הגברת המוטיבציה, בירור מדוקדק יכול לאפשר לפתור בעיות שהובילו לכך שהמטופל לא ביצע את השיעורים. לעיתים מדובר בנושאים טכניים שניתן לפתור בקלות יחסית (למשל, לשים תזכורות. להנחות לעשות את שיעורי הבית תוך כדי פעולה אחרת, כך שלא יגזלו זמן), או בדפוסי חשיבה שעבודה עליהם תאפשר שיתוף פעולה עם המשימות. פעמים אחרות יעלה כי הקושי מהותי ושורשי יותר, ויתכן שיהיה צורך בהקדשת מספר פגישות לנושא, או אף בשינוי מסלול הטיפול לחלוטין או הצעת טיפול אחר.