טיפול CBT

לידה נוספת אחרי דיכאון אחרי לידה

כשאני חושבת על התקופה שאחרי הלידה, עולה לי בראש הסרטון של מונטי פייטון: אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית. אבל מה אם כבר היית שם, ואת יודעת שיש 50% סיכוי שהאינקוויזיציה תקרה שוב?

זה המצב  שלי כיום. חוויתי דיכאון אחרי לידה, הסיכוי לדיכאון נוסף הוא 50%. בהתחשב בכך שבזמנו העדפתי למות ולא לחוות את זה שוב (ולא כאמירה, באמת), ההחלטה להרות שוב היא המעשה הכי אמיץ או מטומטם שעשיתי בחיי. יצא לי לדבר על כך עם לא מעט אנשי טיפול (שלא לומר לבכות בישיבות צוות, הדרכות, בפני המנהלת החדשה ועוד) ושוב ושוב הופתעתי להיתקל בגישה לפיה יהיה בסדר. החששות הם עיוותי חשיבה, יכולה להיות חוויה טובה, והרצון שלי להיערך מופרז.

נכון, הכל יכול להיות בסדר, הלוואי. אבל 50% הוא סיכון לא מבוטל. אם הייתם צריכים לחצות כביש שהסיכוי להידרס בו הוא 50%, כנראה שהייתם מסתכלים טוב טוב ימינה ושמאלה. אני לא יודעת אם הגישה האופטימית היא כלפי, כקולגה וחברה, או שמטפלים מחזיקים בה גם מול מטופלים. למקרה שאופציה ב היא הנכונה, אולי הפוסט הזה יתרום את חלקו להעלאת המודעות לתחום. ומעבר לזה, יש כמובן את התכל’ס.

וממודעות, לתכל’ס. מה לעשות כשיש סבירות של 50% לאינקוויזיציה הספרדית?

כמטפלת CBT, אני מנסה להסתכל על המצב רציונאלית ולמצוא פתרון. יש הרבה גורמים שאינם בשליטתי, וגם אם אעשה כל שביכולתי, זה עדיין יכול לקרות. אבל אני חושבת ששינוי של מה שלא עבד טוב בפעם שעברה, יכול למזער את הסיכון. מניחה שחלק מהנקודות יכולות לעזור גם לנשים אחרות הנמצאות בסיכון לדיכאון אחרי לידה, ולכן אני חולקת אותן, תוך מעבר מהאישי לכללי (כי אינטלקטואליזציה זה כיף). כמובן שלכל אחת יש את הקשיים הייחודיים לה, ולכן תוכנית טיפול/מנע יכולה להיות ברוח שאני מציעה, ניתוח פרקטי, ולא צמודה להצעות הספציפיות.  

לחלק מהצעדים יש מחיר כלכלי או טרטור של אנשים קרובים. במקרים אלו אני נזכרת בשאלה שמנהל מחלקה שעבדתי בה בחלק האשפוזי של ההתמחות נהג לשאול בני משפחה שלא שיתפו פעולה עם הנחיותיו: ואם היה מדובר בסרטן, מה הייתם מוכנים לעשות כדי לעזור לו להרגיש טוב יותר? מניעת הפרעות פסיכיאטריות היא לא פחות חשובה, וגם אם יש לכך מחיר, שווה לבדוק אם אפשר לשלם אותו. חלק מהפתרונות נסמכים על סביבה תומכת, גמישות בעבודה, כסף, ועם כל הרצון הטוב, אינם ישימים לכולן. גם כאן, אין פתרון אחד, וההצעה היא לחשוב בצורה יצירתית ולשמור בראש כל הזמן את המילים “פתרון בעיות”. אז הנה מספר הסנטים שלי:

  1. חלוקת חופשת הלידה. ב-2016 היו בישראל 180,000 לידות (לפי ביטוח לאומי), 545 גברים חלקו את חופשת הלידה. ב-2017 988 גברים חלקו את חופשת הלידה. במילים אחרות – מותר לחלוק חופשת לידה, אך אחוז אפסי מהגברים עושים זאת. נתון די מדהים בעיני, שמשקף מציאות כלכלית קונקרטית, אך לא רק. אני חושבת שבבסיס הנתון יש אקסיומה לפיה האישה יודעת טוב יותר מהגבר כיצד לטפל בתינוק, שגברים לא יוכלו לעמוד בקושי וכן הלאה.

    כמו בכל דבר, אנשים שונים זה מזה. יש זוגות בהם האישה מתאימה יותר להישאר עם התינוק, ויש זוגות בהם המצב הפוך. אם אישה נמצאת בסיכון לדיכאון או רעות חולות אחרות, יתכן שהיא לא הבחירה הטובה ביותר, וכדאי שהגבר יהיה שם.

    בפעם שעברה היה ברור שאני נשארת בבית, וזה לא נגמר טוב. הפעם אחלוק את חופשת הלידה עם בעלי בקונסטלציה שמתאימה לנו. זה דרש חשיבה יצירתית, לא מעט חרדה, והתמודדות עם פוביה גדולה – ביטוח לאומי. אך מצאנו דרך שמאפשרת להיות יחד חלק מהזמן כדי שלא אתמוטט, ואחרי פרק זמן זה, בתקווה שאשאר עם התינוקת לאורך זמן, דבר שחשוב לשנינו. כמובן שגם לשים את התינוק במסגרת אחרי מספר חודשים זו החלטה הכי לגיטימית. מביאה את המקרה שלנו, כיוון שמראה שלעיתים, עם הרבה אובססיביות ועבודה שמאפשרת זאת (הידד לגמישות שבמקצוע שלנו), אפשר למצוא שביל זהב, גם כשנראה שאין כזה. 

  2. טיפול תרופתי. מרשם מוכן בכיס אם יהיה צורך. נקווה שלא יהיה, אך עדיף שיהיה ולא להשתמש, מלהתחיל לחפש פסיכיאטרים בטירוף שאחרי.

  3. מעקב חיצוני. זה יכול להישמע מוזר, אך בפעם שעברה הבנתי ולא הבנתי שאני מדוכאת. הכחשה והדחקה הם מנגנונים חזקים, וגם כשרציתי למות בכל רגע של היום, וכשהאדינבורו שלי היה בשמיים, חלק שלי חשב שכל הנשים מרגישות כך. כיום אני מודעת לפגיעה בבוחן המציאות ולא סומכת על עצמי. טכנולוגיה היא דבר נהדר, ויש כמה חברות שסיכמתי איתן שיבדקו איתי בוואטסאפ באופן תכוף מה שלומי, ואם אני לא בסדר, ישלחו אותי לסעיף 2 ו-4. אם אתם מטפלים באישה הנמצאת בסיכון, אפשר ורצוי להכין תוכנית מעקב, ולהסכים מראש מה תעשו אם היא מתחילה לפתח סיפמטומים.

הנקה – לא בכל מחיר. יש בישראל פאשיזם לגבי הנקה. שלטי הנקה=הענקה בקופות, סדנאות הנקה לפני הלידה, יועצות הנקה בכל מקום. משרד הבריאות שואף לכך ש-97% מהנשים יניקו עד שנת 2020. נתון מטורף לדעתי. וכשמופעל לחץ גדול בכיוון, קשה לעמוד בו. עוד יותר קשה לעמוד בו אם את מדוכאת וחושבת שאת אמא גרועה. איך אפשר לוותר על הדבר המופלא והנהדר הזה שרק את יכולה לעשות, וכולם מבהירים לך כמה הוא חשוב? 

למרבה הצער יש כמה בעיות בהנקה. קודם כל, כשאת מניקה באופן בלעדי, אין אפשרות לחלוק את הקימה בלילות, ומחסור בשעות שינה יכול לתרום לכל בעיה פסיכיאטרית אצל מי שרגישה לכך. חוץ מזה יש את ההגבלה אם את שואבת, או סתם אם לא נוח לך להניק בחוץ. לפעמים זה גוזל שעות, כואב או לא מצליח.

בפעם שעברה, כשבתי סירבה לינוק, ושאבתי כמו משוגעת במשך 4 חודשים, על חשבון שעות שינה ויציאה החוצה. הגישה שנתקלתי בה היא לגיטימציה לא להניק אם את מדוכאת, ושעדיף לתינוק אמא שמרגישה טוב ולא מניקה, מההיפך. אבל גם גישה זו בעייתית. מי רוצה להרגיש שהיא מוותרת על משהו סופר חשוב כי היא בעייתית? ומה עם לגיטימציה לא לעשות את זה כי קשה או לא מתאים לך, בלי קשר לתינוק?  אולי הגיע הזמן לאפשר לאם להיות גם אדם, להציב בריאות נפשית וחלוקה בטיפול בתינוק כאופציה מראש, ולא רק כשדברים קורסים. כמטפלים, אני חושבת שמסר המתייחס להנקה כאפשרות, ולא כחובה, ובחינת היתרונות והחסרונות  הוא קריטי ויכול לאפשר לאישה לבחור לפי מה שנכון לה ולא לפי תכתיבים.

מה הצורך ואיך את יכולה לספק אותו? שינה, חברה, זמן בלי התינוק, ספורט. לכל אחת יש דבר או דברים שיכולים לשפר את מצבה. חשוב לשים לב לצורך ולעשות כל מה שאפשר כדי לספק אותו. אין אפשרות להתייחס כאן לכל צורך ולפתרון שלו, כי יש כל כך הרבה צרכים שונים וכ”כ הרבה פתרונות. ההצעה הכללית שלי היא להיות מודעים לנושא, לחשוב מה יכול לעזור ולעבוד בצורה יצירתית כדי למצוא איך להוציא זאת לפועל. חשוב לזכור שבתקופה שאחרי הלידה דברים משתנים מאוד במהירות, ולכן חשוב לשים לב גם לשינויים בצורך, או באיך להוציא אותו לפועל. למשל אם הצורך החשוב הוא שינה, שינויים בשנת התינוק יחייבו שינויים בתוכנית. שני הסעיפים הבאים יתייחסו לשני צרכים שהיו חסרים לי.

המשך יבוא

Call Now Button