חלק ב, ובו ממשיכה לחשוב על פתרונות, תוך כדי עיבוד החוויות האישיות שלי…

6. עזרה. זוכרים את המשפט על הכפר והתינוק? אם טיפול לבד בתינוק הוא יותר מדי עבורכם/ן, כדאי למצוא עזרה קבועה. סבים וסבתות שיכולים לעזור עם התינוק זה כוח על. לא תמיד יש אפשרות, לא תמיד נעים לבקש עזרה, גם אם הצד השני יעשה זאת בכיף (או לפחות לא ביותר מדי לא כיף). אם אין, חשוב למצוא גורמים אחרים שיכולים לעזור. באזור מגורי למשל יש פרוייקט נהדר שנקרא אם לדרך בו אמהות ותיקות מלוות אמהות חדשות לתקופה של כ-3 חודשים. יודעת שיש עוד פרוייקטים במקומות אחרים. יתכן ויש בן/בת משפחה צעירים שיוכלו להירתם.

אם אין עזרה משפחתית, ויש אפשרות, כדאי לשקול עזרה בתשלום אם יש צורך. בין אם מרי פופינס קסומה שתטפל כל הזמן, אחות לילה, או נער/ה למספר שעות. לא תמיד קל למצוא עזרה, בין אם כי לא נעים מהסביבה, או מסיבה כלכלית . אחזור לדברי מנהל האשפוז שציטטתי בהתחלה- ואם זה היה סרטן, וזה מה שהיה עוזר, היית מוכנה לשלם (או שהוריך היו מוכנים להתגייס)? וכמו שאומרת לפעמים למטופלים – תחשוב כמה פגישה כאן עולה לך, וכמה פגישות הכסף שתוציא יכול לחסוך לך.

7. חברה. חברה היא נושא שחזר שוב ושוב בשיחות שלי עם נשים אחרי לידה. הטכנולוגיה מקלה על מציאת חברות, ויש לא מעט קבוצות פייסבוק/וואטסאפ שמאפשרת להכיר נשים בחופשת לידה. גם סדנאות ומפגשים שונים מהווים יופי של מקום להכיר, ולמי שיש אומץ, אפשר להתחיל בשיחה עם אם עם עגלה ברחוב או בבית קפה. כמובן שלא חייבים ללכת על נשים בחופשת לידה, וגם בני משפחה, חברים הפנויים במהלך היום, שכנים וכו’ הם יופי של פתרון. העיקר לא לבד, אם זה מה שאת צריכה.

8. שינה. למרות שהסעיפים המתייחסים לעזרה מדברים בעצם גם על זה, מספיק חשוב כדי להקדיש סעיף נפרד. יש נשים שמסתדרות עם המחסור בשעות שינה ומתרגלות אליו. אחרות (היוש) מתפרקות. מישהי שהכרתי בחופשת לידה שאלה אותי על עוד תינוק, אמרתי שלא נראה לי שזה יקרה, כי לא אעמוד בחוסר השינה. היא אמרה שמתרגלים, ותגובתי הספונטנית הייתה “זה כמו לתת למישהו שיצא מאושוויץ לחם, ואז לחטוף אותו, ולהחזיר אותו למחנה”. קיצוני, אבל זה התיאור הכי טוב של הרגשתי בנושא. למרבה הצער, יש לי פתרונות חלקיים מאוד לנושא (מעלית, עזרה, חלוקת חופשת לידה). מוזמנים להציע הצעות

9. אטמי אוזניים, או  – היגיון בריא. חוץ משינה, הדבר הנוסף שאמלל אותי היה שהתינוקת לא הפסיקה לצרוח (שיא אישי של 6 שעות ברצף. מדדתי). חברה הציעה לשים אטמים, אך הרגשתי אשמה מדי. במבט לאחור, הייתי שומעת אותה גם עם אטמים, ובכל מקרה לא זזתי מצידה לרגע, כך שלא היה שום ערך לסבל. אטמים זאת דוגמא אחת, אבל יש לא מעט דברים שאנחנו עושים או לא עושים מאשמה או סיבות לא רציונאליות אחרות. בחינה מתמדת אם המעשה שאנחנו עושים הגיוני, ואם לא, מה אפשר לעשות, חשובה מאוד. כאן טיפול יכול לעזור מאוד. קשה לראות בצורה רציונאלית בתוך המצב, וניתוח מבחוץ יכול להיות בעל ערך רב.

10. תנאים פיזיים. לא כל הבתים הם תינוקות פרנדלי, או אמהות בחופשת לידה פרנדלי. אור, נגישות, קרבה גיאוגרפית למקומות שאפשר לפגוש בהם אנשים, יכולים לעשות את כל ההבדל. כמי שהייתה בחופשת הלידה הקודמת בבית עם מדרגות, כמו רפונזל עם עגלה, אני יודעת להעריך היום את החשיבות של מעלית. אז, כשהתינוקת נרדמה בחוץ, הסיכוי הגבוה שתתעורר אם ארים אותה השאיר אותה ערה ומותשת בחוץ פעמים רבות, במקום לקפץ בשמחה למיטה מזמינה (דבר שאולי היה מונע או מפחית דיכאון). אישה שפגשתי סיפרה על התרומה של מגורים בדירת מרתף חשוכה לדיכאון. אחרת סיפרה על הקושי בחופשת לידה בשכונה רחוקה ממרכז העיר, כשהיא חוששת לנסוע בתחבורה ציבורית. אם אתם גרים בדירה שכורה, חשבו האם מקום המגורים מתאים, ומאפשר להסתדר בצורה טובה בחופשת הלידה. אם לא, יתכן וכדאי לשקול מעבר (נשמע קיצוני, אבל תנאים לא מתאימים יכולים להוביל למצבי קיצון). אם זה בלתי אפשרי, כדאי לכל הפחות למצוא פתרונות שיקלו על המצב, למשל מקום לקשור את העגלה בחוץ בקלות, ועגלה נוספת בבית.

11. אנשי רפואה. הזכרתי שהתינוקת שלי צרחה המון. בדיעבד אני יודעת שמדובר בריפלוקס, אולי על רקע בעיה פיזית אחרת. לא ידעתי אז, ואף רופא לא נקב בשם, ולמעשה, לא עשו כלום, חוץ מרופאה אחת שבחנה איך אני מאכילה את התינוקת ועיררה לגמרי את הביטחון העצמי הכמעט לא קיים שלי. לא יודעת אם לא זיהו (כיום כשיודעת מה זה, הסימפטומים מאוד ברורים), או בחרו לא להגיד מסיבה עלומה. כך או כך, המצב נמשך, וגרם לשתינו סבל רב. מנסיונם של הורים שקיבלו פתרון למצב דומה, אני יודעת שהחוויה יכולה להיות שונה. מתסכל לחשוב כמה כאבים היא סבלה לשווא, ועל ההשפעה על המצב הנפשי שלי. המסקנה שלי היא שאם לתינוק יש בעיה, לא לוותר אחרי חוות דעת אחת, או אפילו שתיים או יותר. כמובן שלא תמיד יש פתרון, אבל בהחלט שווה לנסות.

ועוד על המפגש עם אנשי רפואה. לצערי, לפחות לפני 4 שנים, היחס לאם כאילו יצא מכתבי קליין. אובייקט חלקי, נטול שם ופנים, שכל תפקידו לחלוץ שד או לנענע את העגלה. בפעם היחידה שזכיתי ליחס, הוא היה ביקורתי ומקטין, ריסק אותי והוביל ליום הכי גרוע שהיה לי מבחינת דיכאון. בטוחה שאמפתיה והבנה של קשיים אפשריים יכולה לעשות הבדל גדול. כמו שאני שולחת מטופלים עם חרדת בריאות לחפש רופא משפחה טוב, אני חושבת שחשוב למצוא רופא ילדים קשוב ואמפתי. ואם אין, ליידע במצב ובקשיים, ולקוות שזה ישנה את היחס… 

כיום ברור לי שאם אתקל ביחס שאני רואה כבעייתי, הפסיכולוגית תתאחד עם האישה, אעיר ואחנך.  אני חושבת שאחד התפקידים החשובים  של מטפלים במניעת דיכאון אחרי לידה הוא להעלות את המודעות אצל רופאי נשים וילדים. ועד שהשינוי המיוחל יקרה, אפשר להעצים את המטופלת לדבר, או להתערב ולבקש ויתור סודיות כדי לדבר עם הרופא על המצב.