1. בחלק זה אמשיך להציג מיתוסים לגבי הפרעה טורדנית כפייתית (OCD). בחלק זה אתמקד בשני נושאים: א. חשוב לעסוק בתוכן כיוון שהוא מייצג קונפליקטים נפשיים של האדם. ב. הטיפול התרופתי זהה לטיפול הניתן בדיכאון והפרעות חרדה. הפוסט נכתב לאנשי טיפול, אך גם אנשים הסובלים מהפרעה טורדנית כפייתית ואנשים קרובים יכולים להפיק ממנו.

לחלק א של הפוסט

תוכן האובססיה מעיד על נפשו של האדם

במחזה של שייקספיר, ליידי מקבת רוחצת את ידיה שוב ושוב כדי “להתנקות” מהאשמה של רצח. רבים סבורים שבדומה לדמות, אנשים עם OCD מונעים מקונפליקט פנימי: אם אדם עם OCD חושש שמא הוא הומוסקסואל, הרי שיש שם הומוסקסואליות לטנטית. אם הוא חושש שיפגע, הרי שהוא מדחיק דחפים תוקפניים וכן הלאה.

מנסיוני אני יכולה להגיד מכל ליבי שזה לא נכון, עם הסתייגות שאפרט בסוף. לאדם יש OCD כי יש לו OCD (אלא אם התעורר בעקבות טראומה או כחלק ממצב אחר, לא מתייחסת למצבים אלו כרגע). נתון ביולוגי, בדומה להפרעת קשב או סכיזופרניה. אחד המרכיבים הדומיננטים בחלק מסוגי ה-OCD הוא חשיבה חוזרת על הנושא וניסיון להגיע למסקנה. בטיפול לומדים להישאר עם הספק, לא לנסות לפתור, ובטח שלא לתת מקום רב למחשבות. אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיש קונפליקט אמיתי וצריך לעסוק בו – אנחנו בבעיה. גישה זו יכולה להוביל לאחת משתי ההתייחסויות הבאות:

1. ניסיון להבין יחד. טוב לא יצא מזה. במקום טיפול, צפו לסחרור כפייתי טורדני משותף, שלא יועיל, ועלול אפילו להחריף את המצב. למשל, עיסוק בלתי פוסק בשאלה אם הזוגיות מתאימה לאדם. עיסוק זה יכול להימשך חודשים או שנים, ללא כל התקדמות, ההיפך, ככל שעוסקים בנושא יותר, נראה שהמטופל מתרחק מתשובה. לעיתים המטפל יכול למצוא עצמו בתפקיד ספק אישורים, כשהמטופל פונה אליו שוב ושוב במטרה לקבל תשובה: שהזוגיות טובה/לא טובה, שזה נורמלי להרגיש ספקות כאלה, שזבת הזוג אכן נהגה בצורה לא מתאימה ועוד. 

2. האשמת התת מודע.  ניקח לדוגמא אדם עם מחשבות טורדניות לגבי פגיעה באחר. למשל שירצח מישהו, או “סתם” ידרוס מישהו בטעות. אם אמרתם לו שיש לו דחפים אלימים שהוא מדחיק ובעצם הוא רוצה לפגוע – גמרתם אותו. עכשיו יש לו גושפנקה מאיש מקצוע שהוא באמת מסוכן והקושי שלו צפוי להתגבר. יכול להיות שזה ממש לא מה שהתכוונתם להגיד, אך הוא לקח את ההסבר התיאורטי באופן מאוד קונקרטי. רציתם להגיד שלכולנו יש דחפים אלימים, הוא שמע שהתת מודע שלו רצחני ואם לא יפקח עליו ללא הרף הוא עלול לפגוע.

אז מה אפשר לעשות? הטיפול היעיל ביותר באוסידי כיום הוא טיפול CBT. לכן, ההמלצה היא לטפל בטיפול זה או להפנות למטפל CBT בעל בקיאות בטיפול ב-OCD. אם זו לא אפשרות ריאלית ואתם לא מטפלים בגישה זו, עזרו לאדם להשלים עם הספק, להתיידד עמו. דברו על כך שאנו חיים בעולם של חוסר וודאות וכולנו צריכים להשלים עם כך כדי להמשיך לחיות. דברו על כך שלכולנו יש הגנות מפני דברים מאיימים, אך אצלו ההגנות פחות חזקות בנושאים מסוימים. הסבירו שלכן הוא לא מצליח להפסיק לחשוב למשל על מוות של אנשים קרובים, נושא שרובנו מדחיקים. דברו על כך שלכולנו יש מחשבות לא מוסריות או אלימות מדי פעם (תנו דוגמאות, שתפו בדוגמא מעולמכם אם אתם מרגישים בנוח עם כך), אך הוא מוסרי יתר על המידה ונבהל ממחשבות כאילו היו מעשים. הצביעו על האופן בו הדיונים החזרתיים פוגעים ביכולת לגעת בנושאים אחרים בטיפול, כפי שקורה בחיים, ולמדו אותו איך להתאפק ולעסוק בנושאים אחרים גם כשהוא מוטרד.

והבטחתי הסתייגות. למרות שהמקור הוא ביולוגי, פעם אחרי פעם אני רואה שהתוכן “הנבחר” שאוב מעולמו הפנימי של המטופל. לא ברמה הקונקרטית, אלא ברמה מופשטת יותר. למשל, מפתה לחשוב שהקונפליקט אצל גבר שפוחד לפגוע באחרים הוא סביב יצרים אלימים. אך בפועל, הוא חושש מכך כיוון שהתוצאות יהיו שינודה מהחברה, והפחד האמיתי שלו הוא מבדידות. פחד זה קיים אצלו מעבר ל-OCD, ופוגע ביכולתו להרגיש ביטחון בקשרים אינטימיים. באופן דומה, אצל אנשים עם מחשבות טורדניות בנוגע לזהות המינית, פעמים רבות הפחד הוא שהם יאבדו את הקשר הזוגי שכל כך חשוב להם, ולא הומוסקסואליות לטנטית.

גם אם אתם בטוחים שאתם יודעים את מקור הקונפליקט, לא בהכרח כדאי לגעת בו בהתחלה. יתכן ואחרי עבודה ממושכת יהיה שינוי, גם ב-OCD וגם שינוי רחב יותר (למשל בחרדת הנטישה). מצד שני, יתכן שלא, ושעבודה ממוקדת הייתה משפרת את הסימפטומים של ה-OCD במהירות רבה יותר. אם האדם בא לטיפול ב-OCD, היצמדו למנדט שהוא נתן לכם. חשבו איך הייתם מרגישים אם הייתם באים לרופא שיניים כדי לעשות סתימה, והייתם מוצאים עצמכם באמצע טיפול שורש, מבלי שהוא הודיע לכם שזו תוכנית הטיפול.

אם אתם רואים שהתפיסה שאיתרתם משפיעה על תחומי חיים רבים, ופוגעת ביכולתכם לעשות עבודה יעילה על ה-OCD אולי תבחרו לגעת בה. אך עשו זאת  באופן נקודתי, מבלי להחליף את המוקד לגמרי, תוך קישור מתמיד ל-OCD. אפשרות נוספת היא לשמור את הדבר בראש, ולאחר שהגעתם לשיפור משמעותי ב-OCD, לבחון אם הנושא עדיין בעייתי. אם כן, העלו זאת בפני המטופל, ובמידה והוא מעוניין לעבוד על כך, חשבו איזה טיפול יסייע לו.

הטיפול התרופתי זהה לטיפול בהפרעות חרדה

אומנם רובנו אינם אמונים על הטיפול התרופתי, אך חשוב להכיר את הנושא, ולוודא שהטיפול התרופתי מתאים. המינונים התרפוייטים ב-OCD יכולים להיות גדולים פי 3 או 4 מבחרדות, ולעיתים יש צורך בתוספת אוגמנטציה דופמינרגית (כלומר, הוספת מינון נמוך של תרופה הפועלת על דופמין, כמו רספרידל). פסיכיאטרים רבים נרתעים מלתת מינון שנחשב גבוה, ונותנים את המינון הרגיל, או מינון כפול במקרה הטוב. למרבה הצער, לעיתים טיפול זה הוא כוסות רוח למת, בעוד שקבלת מינון טיפולי נכון יכולה לעשות שינוי דרמטי, שפשוט לא תוכלו להתקרב אליו עם טיפול CBT והמינון הנוכחי. יצא לי לראות מספר פעמים אנשים שהטיפול התרופתי שלהם הוחלף, וכשהגיעו למינון נכון, זה היה כמו לראות נס. שינוי כה דרמטי, שגם אחרי שנים, ואחרי שראיתי זאת שוב ושוב, אני מתקשה לעכל. אז למרות שאנחנו לא פסיכיאטרים, תבדקו את התרופות, ואם המינון נמוך ואינו מוביל לשינוי, התעקשו שהמטופל יפגוש פסיכיאטר הבקי יותר בטיפול ב-OCD, ומוכן לתת מינונים בהתאם להתוויות הידועות.