הרומן שלי עם חרדה חברתית התחיל בגיל 12 פחות או יותר, ואז לא ידעתי במה מדובר. בשם נתקלתי שנים מאוחר יותר, כשעבדתי עם אנשים עם OCD, ואחת מהמטופלות סבלה בנוסף גם מחרדה חברתית. זה היה רגע מכונן: היא אמרה בדיוק את המשפטים שאמרתי לעצמי, נרתעה מאותם הדברים, ושאר חברי הצוות היו אמפתיים מאוד לקושי שלה ודיברו על כמה קשה לחיות כשאתה מרגיש חריג, חייזר וחושש ללא הרף ש”יעלו עליך”. המפגש הזה גרם לי להבין שאני לא המצאתי את צורת המחשבה שלי, שמדובר בהפרעה ידועה, שלאנשים שלא סובלים מכך זה לא נשמע סביר, ו…(כאן מגיע החלק הטוב) שזה לא חייב להיות ככה.

עדיין לא עשיתי עם זה שום דבר אקטיבי, אבל התחלתי לעבוד עם מגוון רחב יותר של קשיים, בין היתר למדתי רבות על חרדה חברתית והתחלתי לעבוד עם אנשים שסבלו מההפרעה. ככל שהכרתי יותר לעומק את הטיפול, ככל שעזרתי לאנשים לאתגר את צורת החשיבה שלהם ולהיחשף למצבים שמאיימים עליהם גם אני השתניתי. התחלתי להבין יותר את טעויות החשיבה שאני עושה ולהצליח לראות דברים בצורה שונה, אתגרתי את עצמי ועשיתי דברים שלא יכלתי לעשות בעבר, עוצמת החרדה פחתה ויכלתי לעשות יותר ויותר דברים שנבצרו ממני בעבר. אפילו הרציתי הרצאה ממושכת לבדי מול קורס של אנשי טיפול, שרדתי, ומאז דיברתי מספר פעמים מול אנשים (ההרצאות הקודמות שהייתי חייבת לתת במהלך חיי הזכירו סרט אימה מבחינת עוצמת הפחד והתופעות הפיזיות שליוו את יום ההרצאה). אבל זה עדיין לא היה זה…

כמו כל פסיכולוגית הייתי בטיפול דינאמי בעבר (טיפול פסיכולוגי ממושך ולא ממוקד) והוא אומנם עזר בתחומים אחרים, אך לא שיפר את המצב בחזית זו, וטיפול CBT אני הרי מכירה ועושה בעצמי, אז מה הטעם ללכת לטיפול מסוג זה? אבל המציאות הייתה שאני עדיין סובלת, כך שבסופו של דבר ובדחיפה קלה של חברה מטפלת החלטתי ללכת לטיפול CBT אצל פסיכולוג ותיק ומנוסה, ד”ר יפתח יובל, ובתוך כארבעה חודשים החרדה חברתית שליוותה אותי כ-20 שנה מחיי נעלמה כמעט לחלוטין. מסתבר שלא מספיק לדעת את הדברים, אין תחליף לתמיכה, לדחיפה ולמסגרת המחייבת של טיפול.

כיום, מספר שנים אחרי, מרבית המצבים החברתיים שגרמו לי להרגיש בין חוסר נוחות לאימה כבר לא מטרידים אותי ויש לי דברים יותר חשובים ומעניינים להתעסק בהם מב”מה חושבים עלי”. גיליתי שאני נהנית מדברים שבעבר היו בגדר אסור בתכלית האיסור, כמו ספורט (“אנשים ברחוב מסתכלים עלי”, “אני כזאת חסרת קואורדינציה, בטוח שכולם צוחקים עלי”) או ישיבה לבד בבית קפה (בעבר, המתנה של שתי דקות לבד הייתה שוות ערך ל”כולם חושבים שאת פתטית ואין לך חברים” ולוותה בדופק מהיר, בחילה ועוד תחושות לא נעימות. כיום הליכה ספורטיבית לבד וישיבה לבד בבית קפה הן פעולות שמסיבות לי אושר רב. דברים אחרים, למשל סידורים שכרוכים באינטראקציות שראיתי כבעייתיות לא הפכו להיות כיף גדול, אבל הם חלק מהחיים שכבר לא טורד את מנוחתי. ותגלית גדולה – מסתבר שאני פשוט לא אוהבת חלק מהדברים שייסרתי את עצמי על כך שאיני עושה באופן טבעי והשקעתי משאבים גדולים בעשייתם. כנראה שלעולם לא אהיה אדם מוחצן וקליל, אבל הבנתי שאני לא חייבת להיות כזו ואפשר לאהוב אותי בדיוק כמו שאני, ותגלית זו משחררת לא פחות מהיכולת לתפקד במצבים שנמנעו ממני בעבר.

אני מאמינה שההתמודדות האישית שלי תרמה לי רבות כאדם וכפסיכולוגית, ומאפשרת לי להיות מטפלת טובה יותר. כשאני מטפלת כיום אני באמת מבינה את הקושי שעובר על מטופלי, ויחד עם זאת יודעת עד כמה חשוב לא לוותר ולעשות דברים שקשה מאוד לעשות כרגע כדי להשיג את המטרות בטווח הארוך. ברור לי עד כמה הדרך קשה, ואני משתדלת כמיטב יכולתי להיות שם ולתמוך בתהליך לאורך כל הדרך.

מתעניינים בטיפול CBT?  צרו קשר:
yaellevk@gmail.com
053-4213111 אם איני זמינה טלפונית, נא לשלוח וואטסאפ או SMS