טיפול CBT

מה לעשות בזמן התקף חרדה

התקף חרדה

רבים חווים התקף חרדה אחד או יותר במהלך חייהם. אצל הרוב זה יסתכם בכך ולא תתפתח הפרעת חרדה. במחקר  רחב היקף ששקלל נתונים ממספר מדינות נמצא כי השכיחות של התקפי חרדה היא 13.2%, ואילו השכיחות של הפרעת חרדה היא 1.7%. ההבדל בין האנשים שמפתחים הפרעת חרדה לאלו שלא הוא ביחס להתקף. אם אני חושש מהתקף החרדה, מייחס את הסימפטומים לגורם רפואי, או נוקט צעדים כדי "לבטח" עצמי מהתקף נוסף, יש סיכויים לא רעים שאפתח הפרעת חרדה. אם, לעומת זאת, אני מסתכל על ההתקף כפשוטו – היה לי התקף חרדה, זאת תחושה איומה, אך בזה זה נגמר, הסבירות שאפתח הפרעת חרדה נמוכה.

הסיבה שפחד מחווית התקף חרדה נוסף, או פחד מתוצאותיו מגבירים את הסבירות לפיתוח הפרעת חרדה היא עניין שחשוב לדון בו בהרחבה. הסבר זה מהווה את החלק המרכזי בפסיכו-אדיוקציה לאנשים הסובלים מהפרעת פאניקה. על קצה המזלג, התקפי חרדה הם הפעלה של מערכת גופנית שנועדה להתמודד עם איום. הטריגר שמפעיל את המערכת הוא תחושת חרדה, ולכן, ככל שנפחד יותר מההתקפים ונפעל כדי למנוע אותם, הם יגיעו יותר.

בהתאם, המטרה שלנו בטיפול היא ללמד את המטופל לעשות כלום. מאוד זן.
האתגר כאן כפול. אנחנו צריכים לעזור למטופל להבין וליישם זאת, אך גם להבין זאת בעצמנו.

תכלית הטיפול בהפרעת חרדה היא ללמד את המטופל לא לעשות כלום בזמן התקף חרדה. כדי להגיע למצב בו המטופל לא יעשה כלום, אנחנו עושים די הרבה: פסיכו-חינוך, טבלאות תיעוד, חשיפות לתחושות הגוף, חשיפות למקומות ופעולות שהמטופל חושש מהם, צמצום התנהגויות ביטחון. תכלית כל חלקים אלו של הטיפול היא לאפשר למטופל לקבל את התחושות שעולות בזמן התקף חרדה בלי להילחם בהן. הדבר קשה ודורש עבודה רבה, כיוון שהמטופל מחזיק בתפיסות לפיהן ההתקף מסוכן, או בתפיסות לפיהן כשאני מרגיש רע, אני צריך לפעול כדי להרגיש טוב יותר.

מטפלים רבים מחזיקים בתפיסות דומות לתפיסות המטופל לגבי התקפי חרדה, רואים אותם כדבר נורא ואיום, וסבורים שהם צריכים לעזור למטופל לצמצם את הסבל שהוא חווה בהתקף. תפיסה זו היא לא רק מחשבה מודעת לגבי התקפי חרדה, אלא מעין אינסטינקט טיפולי, רצון לרפא, להפחית את הסבל של המטופל. כשמתייחסים לטווח הארוך, כמובן שמטרתנו היא לסייע למטופל. אך לעיתים, כדי להשיג זאת, אנחנו צריכים לעזור לו להכיל את הקושי ולהישאר עם הסבל בטווח הקצר. חשבו למשל על טיפול דינאמי, הטיפול הוא לא תמיד כיף חיים, אבל רוב המטפלים לא יחשבו לסגת מנושא כאוב אם הם חושבים שהעיסוק בו חשוב, והמטופל יכול לעמוד בו. כדי לסגל עמדה זו גם לגבי התקפי חרדה, המטפל צריך לעבור תהליכים דומים לאלו שהמטופל וסביבתו עוברים בטיפול. הוא צריך לקנות ידע תיאורטי שיאפשר להבין מדוע חוסר העשייה יעזור למטופל בטווח הארוך, וכיצד עשייה עלולה להזיק לו ולשמר את הקושי. כמו כן, הוא צריך להיות מודע לקושי לא לפעול מיידית כדי להקל. הבנת קושי זה יכולה לסייע להבין את הקושי של המטופל ושל אנשים קרובים, המתבקשים לו לסייע לו בזמן התקף

ניקח למשל טכניקה רווחת, נשימות והרפיות. יתכן ונשימות איטיות ירגיעו את המטופל, אך הן יחזקו את תפיסתו שההתקף הוא דבר נורא ואיום שהוא לא יכול לשאת, והוא חייב לפעול כדי לכבות אותו. כלומר, אולי הן יסייעו בטווח הקצר, אך הן יתחזקו את התפיסות היוצרות את ההפרעה, ובכך יגרמו לנזק בטווח הארוך. מעבר לכך, נשימות, כמו כל אמצעי אחר לשיכוך ההתקף, עלולות להיות חרב פיפיות. אצל חלק מהאנשים, ביצוע נשימות מרגיעות כביכול דווקא מוביל להיפרוונטילציה המגבירה את עוצמת התקף החרדה או מאריכה את משכו*.

מה זה בעצם אומר לעשות כלום בזמן התקף חרדה?

עשיית כלום היא לוותר על כל התנהגויות הביטחון שהמטופל עושה כדי למנוע כביכול התקף או לצמצמו. ישיבה כדי לא ליפול, שתיית מים, לקיחת כדור הרגעה, אכילת ממתק (מתוך מחשבה שיש לי נפילת סוכר), כל אלו הן דוגמאות להתנהגויות ביטחון. אז מה כן? כל דבר שהמטופל היה עושה באופן רגיל. אתה נוהג – תמשיך לנהוג. אתה בדרך למכולת – תיכנס ותעשה את הקניות.

היכולת לעשות כלום אינה מיידית, וכאמור, כל הטיפול נועד כדי להגיע למצב זה. עד אז, המטרה הטיפולית היא לשנות את ההתנהגות בהדרגה, בהתאם ליכולת ולמוכנות של המטופל. בתחילת הטיפול אין שינוי, והמטופל ממשיך להתנהג כפי שהתנהג עד כה. אתם לא מנסים לקחת ממנו התנהגויות שמרגיעות אותו, וגם לא מוסיפים טכניקות להרגעה. בהדרגה, כשהמידע שהוא רוכש בטיפול והחשיפות מפחיתים את עוצמת הפחד, הוא מתבקש לשנות. השינוי הוא הדרגתי, ונעשה תוך חשיבה משותפת של המטפל והמטופל. מספר דוגמאות לשינויים התחלתיים: אל תשתה מים, קח חצי כדור קלונקס במקום כדור או דחה את לקיחתו במספר דקות, אל תשב.

למיטיבי הלכת, כתבה של ד"ר דני דרבי ושלי ב-YNET המסבירה מה לא לעשות, ואיך

מה בכל זאת אפשר לעשות בזמן התקף חרדה?

אני אוהבת לשחק עם המטופלים שלי ארץ עיר. כשאנחנו מעוררים בחדר סימפטומים של התקפי חרדה, חלק מהמטופלים מפגינים מצוקה עזה ואומרים שהם לא יכולים לחשוב או שהם מרגישים שהם משתגעים. זה הזמן להציע משחק. רוב המטופלים המומים בהתחלה, ואומרים שבשום אופן לא יצליחו לעשות זאת. אני מתחילה בשאלות קלות (עיר ב-פ למשל), והמטופלים רואים שבניגוד לציפיה שלהם, הם מצליחים לענות. הבנה זו נוגדת את המחשבה המקורית, ומאפשרת לנו לעשות עוד ועוד דברים, מאתגרים יותר. כמובן שארץ עיר היא רק דוגמא אחת החביבה עלי, ואפשר לאתגר את המחשבות בלא מעט צורות התנהגותיות. במידה ויש עניין בכך, אשמח להקדיש לנושא פוסט נפרד.

* העמדה שאני מציגה לגבי נשימות וטכניקות הרפיה היא עמדה אחת, רווחת ומקובלת ב-CBT, אך יש גם עמדות אחרות, ויש מטפלים שיתחלחלו מהרעיון של טיפול בהתקפי חרדה ללא הרפיות ונשימות. במידה ומי מהקוראים רוצה להציג עמדה אחרת, אשמח לתת לכך במה למרות ההסתייגות האישית שלי מכך.

אהבתם? מוזמנים לפרגן בלייק.
לשאלות או הצעות השאירו פרטים או התקשרו 053-4213111.
אם אין מענה נא לשלוח הודעת SMS.

שם

דואר אלקטרוני

טלפון

תוכן ההודעה