מאת לימור קיקין
חשיפה הדרגתית עומד בבסיס הטיפול ההתנהגותי כמעט בכל ההפרעות. מרכיב קריטי זה של הטיפול למעשה נוגע לצורך להיפגש עם הדבר המפחיד שוב ושוב, בסיטואציה מבוקרת ובאופן מדורג, על מנת להתרגל לנוכחותו ולהפחית את הפחד ממנו. הדרך הקלה ביותר להמחיש זאת היא על ידי התבוננות במקרה של פוביה מכלבים:
מטופל אשר פוחד מכלבים, נמנע ממגע עימם במשך רוב חייו. אם הוא רואה כלב ברחוב – הוא עובר לצד השני, הוא לא מגיע לבתים של חברים שיש להם כלב, ובאופן כללי עושה כל מאמץ שלא להיפגש עם כלבים. בסיטואציה כזו למעשה אין סיכוי שיוכל להתגבר על הפוביה שלו. אמנם ההימנעות מסייעת לו במובן זה שהוא לא מרגיש פחד (כי אף פעם אין כלבים בסביבתו), אך למעשה גוזרת עליו להמשיך את משטר ההימנעות לנצח. בהימנעות ממפגש עם כלבים הוא מפסיד את ההזדמנות החשובה ביותר בחשיפה: ההזדמנות ללמוד על בשרנו כי הפחד חולף עם הזמן מבלי שנעשה שום דבר מיוחד לגביו, אם רק נסכים לשהות במחיצת הדבר שמפחיד אותנו לאורך מספיק זמן.
בטיפול מטופל זה יתבקש להסתכל בהתחלה על תמונות וסרטונים של כלבים, לדמיין את עצמו נוגע בכלב ובסופו של דבר להתקרב מעט לכלב קטן, צפוי וקשור ברצועה. בסוף הטיפול הוא כבר יוכל להתקרב ולגעת בכלב גדול ומשוחרר. השהייה במחיצת הכלב הקטן עשויה להיות מפחידה בהתחלה אולם אם האדם יוכל לעשות זאת במשך חצי שעה – ארבעים דקות מדי יום, תוך זמן קצר הפחד יחלוף, פשוט כי תיווצר התרגלות.
מהי התרגלות?
התרגלות היא תהליך הקורה באופן טבעי, מבלי שנשקיע מאמץ, ובמהלכו אנו מתחילים לחוש נוח במחיצת דבר אשר גרם לנו אי נוחות בתחילה. ההתרגלות קורית מבלי שנעשה משהו מכוון, אלא רק מעצם השהייה המשותפת והממושכת שלנו במחיצת הדבר הלא נעים.
כיצד לבצע חשיפה בצורה נכונה?
על מנת שהחשיפה תהיה מועילה צריכים להתקיים מספר תנאים:
1. החשיפה מעוררת מצוקה.
2. החשיפה הדרגתית.
3. החשיפה חזרתית
אם במהלך החשיפה האדם לא מרגיש מידה מסויימת של פחד (לא פחד קיצוני, אלא פחד ברמה בינונית) – אין טעם בביצוע החשיפה כיוון שהיא לא תוביל להתרגלות. אנו חייבים לשהות במחיצתו של דבר מפחיד על מנת להתרגל אליו. לכן תפקיד חשוב של המטפל הוא לתכנן חשיפות אשר יעוררו פחד ברמה הנכונה.
אם החשיפה איננה הדרגתית, כלומר, המטופל נחשף מיד לדבר המפחיד ביותר (בדוגמה שלנו: נחשף בפגישה הראשונה לכלב גדול ומשוחרר, במקום בפגישה העשירית) – הדבר עלול לעורר מצוקה גדולה מדי ולגרום סבל למטופל. זו איננה המטרה. חשיפה יכולה להתבצע בכיף ובאווירה נעימה למרות שהיא מפגישה אותנו עם דבר מאיים, ותפקיד המטפל הוא ליצור סביבה בטוחה ומחזיקה, ולבנות את החשיפות באופן מספיק הדרגתי ואיטי.
אם החשיפה אינה חוזרת על עצמה (כלומר – מבצעים אותה פעם אחת ולא חוזרים עליה שוב ושוב), היא לא תביא להתרגלות. רק כאשר אנו חוזרים שוב ושוב על החשיפה אנו מקבלים את ההזדמנות ללמוד כיצד החרדה יורדת מפעם לפעם. כאשר נחשפים לדבר המפחיד פעם אחת ועוזבים אותו, במקום התרגלות עשוי להיווצר האפקט ההפוך – הדבר המפחיד יהפוך להיות מפחיד עוד יותר. כאן תפקיד המטפל הוא לדאוג שהמטופל חוזר על החשיפה שוב ושוב עד שרמת החרדה יורדת.
תוך כדי החשיפה יש לשים לב ולהקפיד שאנחנו לא עושים שום דבר מרגיע, אלא מאפשרים לעצמנו באמת ובתמים לחוות את הפחד ולתת לו לרדת מעצמו ללא כל התערבות מצידנו. החשיפה נגמרת כשרמת החרדה יורדת בחצי או אחרי ארבעים דקות – המוקדם מבין שניהם.
איך משתמשים בחשיפה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי?
מטופלים עם התקפי חרדה נחשפים לתחושות גוף מפחידות: אנו מעוררים בכוונה תחושות כמו סחרחורת, דופק מואץ או נשימה מוגברת על מנת להתרגל אליהם. מטופלים עם חרדה חברתית נחשפים למצבים חברתיים מביכים: להתקשר לשירות לקוחות, לשאול שאלה מביכה, לעשות טעות, לנהל שיחת חולין. מטופלים הסובלים מפוביות נחשפים לאובייקט שמפחיד אותם: נסיעה במעלית, ג’וקים, כלבים, חיות אחרות, מחטים, מים, גובה, מקום סגור, מקום פתוח, וכל אובייקט או סיטואציה מפחידה אחרת שאפשר להעלות על הדעת. מטופלים הסובלים מ OCD נחשפים לסיטואציות בהן הם חשים דחף לבצע טקס מבלי לבצע טקס. (למעשה, ספציפית הטיפול באו סי די מבוסס כמעט כולו על חשיפה).
איך טיפול התנהגותי המשתמש בחשיפה יכול לעזור לי?
חשיפה נכונה היא כלי רב עוצמה ובעל ערך מרכזי בטיפול. החשיפה תעזור לך ללמוד:
1. שהחרדה לא יכולה להימשך לנצח – ושאם אנו מסכימים לחוות את הפחד הוא חולף מעצמו.
2. שאתה מסוגל להתמודד עם הפחד, והוא לא גורם לך להתפרק או להשתגע.
3. איך להפסיק לפחד ולהפסיק להימנע מדברים שמפחידים אותך כיום
4. איך להתמודד עם מצבים מפחידים ולהתגבר על הקושי אשר בעקבותיו הגעת לטיפול.
מתעניינים בטיפול CBT? צרו קשר:
yaellevk@gmail.com
053-4213111 אם איני זמינה טלפונית, נא לשלוח וואטסאפ או SMS